לפני כ-2000 שנה, השקיעה האימפריה הרומית את מיטב האמצעים שעמדו לרשותה בבניית מערכת כבישים, אשר הקיפה את כל האימפריה. הדרך נועדה  לאפשר העברה מהירה של דואר, של יחידות צבא, של פקידי השלטון המרכזי ושל משאות.

הכבישים והדרכים של האמפריה הרומית תוכננו לפי מצב התחבורה שהיה קיים באותם ימים: מהירות נסיעה סבירה היתה כ- 30 קילומטר ליום, ומטען של עד כחצי טון לעגלה. עם הזמן, נבנו לאורך הדרכים יישובים חדשים, תחנות מנוחה, בארות, מאגרי מים,מגדלי שמירה ומצודות.

גם על אדמת ישראל נסללה רשת כבישים מרשימה, שחצתה את הארץ לאורכה ורוחבה. רבות מהדרכים נסללו במטרה להשליט סדר במרידות היהודים במאה ה-1 וה-2 לספירה, אך סלילת הדרכים נמשכה עד המאה ה-4 לסה"נ. כדי להקל על ההתמצאות, הוצבו לאורך הדרכים אבני מיל – אבני דרך ששימשו כתמרורים שציינו את המרחק מהעיר הקרובה, את תאריכי סלילת הדרך והצבת האבן, וכמובן – הקדשה לקיסר ששלט באתה העת. האבנים הוצבו לאורך הדרכים במרחק ממוצע של 1.48 ק"מ.

אחד הקטעים השמורים והארוכים ביותר של הדרך, נחשף ממש לאחרונה, בחפירות שנערכו צמוד להר עמשא, בין ימי הסגר של שנת 2020.

נראה, כי קטע זה שייך לאחד מנתיבי התנועה המרכזיים, שעבר מירושלים דרך חברון וממשית למצד חצבה, ומשם – המשיך לכיוון פיינן ו-Via Nova Traiana שבעבר הירדן ולאיילה (אילת).

מתכנני הדרך השקיעו מאמץ רב כדי לשמור על דרך מישורית ונוחה ככול שניתן, ללא ירידות ועליות תלולות. הם סיקלו ופילסו את התוואי ע"י חציבה (מינימלית), במקומות מסוימים ע"י מילוי אדמה, שלעיתים נעשה על גבי תשתית של אבני שדה. בצדדים נתחמה הדרך על ידי אבני שוליים, שהשתמרו לגובה של נדבך אחד, ושימשו למניעת סחיפה של אדמת המילוי ולסימון תוואי הדרך באופן ברור ונוח.
לרוחב הדרך, נבנו מדרגות שנועדו לגשר על הפרשי גבהים לאורך התוואי, ולתמיכה טובה יותר בשכבות מילוי התשתית.

אך למרות שניתן לזהות בקלות את סגנון הסלילה הרומי, היעדר אבני מיל בקטע זה של הדרך, משאיר את נושא התיארוך שלה פתוח להמשך המחקר הארכיאולוגי.