ספר לנו עליך ועל המשפחה שלך
"אני גר במעלה אדומים ונשוי לעדינה. בקיץ נחגוג 40 שנה (כנהוג אצל הארכיאולוגים, ככל שהשנים חולפות היא משתבחת וערכה עולה בעיניי), וזכינו לגדל 7 ילדים נפלאים, וכרגע יש לנו 9 נכדים."
כמה שנים אתה עובד ברשות העתיקות?
35 שנים. לפני הקמת הרשות הועסקתי על ידי האגודה לסקר ארכיאולוגי.
איך הגעת לרשות העתיקות ומה הביא אותך דווקא לכאן
במהלך הדרכה כמורה דרך, הגעתי לעין יעל, התידדתי עם גרשון אדלשטיין ז"ל שניהל את החפירה במקום, והוא הציע לי לעבוד איתו בחפירות. התחלתי לעבוד עם גרשון בעין יעל, ובהמשך – העברנו 3 עונות חפירה ארוכות, בשטח שבו ניצב בימינו קניון מלחה.
התלהבתי מההזדמנות לחשוף פיזית דברים שלא היו מוכרים קודם לכן. בהמשך עבדתי בממילא, אמות המים של ירושלים, בחפירות הכותל, לאחרונה – באחוזה המלכותית בארמון הנציב, והרשימה עוד ארוכה.
ספר על פרויקט שהתחברת אליו במיוחד בעבודה ברשות, ומדוע החיבור
3 השנים בהן הייתי שותף לניהול חפירות קשת רובינסון, יחד עם רוני רייך, היו מרגשות מאוד. ראינו את ירושלים בבנינה ובחורבנה. זה היה מגה-פרוייקט, עם מגה-שרידי בניה של מתחם הר הבית ההרודיאני, וגם מגה-חורבן.
הכותל המערבי היה לסמל: זכר למקדש, זכר לחורבן, מקום שלפי המסורת, השכינה שורה בו. פיזית לא רואים הרבה ברחבת הכותל מלבד שבעה נדבכים מקוריים מעל פני הריצוף, אבל בחפירות שלנו חשפנו את פני העיר מסוף ימי הבית השני. גילינו את שרידי עוצמת הבנייה האדירה של המתחם המקודש ההרודיאני. על שרידים אלה, חשפנו את שרידי ההרס של המתחם המקיף את המקדש – שאת חורבנו – יחד עם אובדן עצמאות ישראל, אנחנו עדיין מציינים בלוח השנה העברי ובמנהגים רבים.
הרגשתי זכות גדולה – כאילו שאני שליח שבא לסגור מעגל; מעגל שתחילתו – חשיפת ממצאים מהרגעים האחרונים החופשיים של עם ישראל בארצו, למרגלות המקדש, וסגירתו – עם חזרתנו לארצנו כעם חופשי. אנחנו זוכים לחשוף את מנהרת הזמן של תולדות העיר.
חיכיתי להזדמנות לעשות מסע 'מקשת לקשת': להגיע מקשת רובינסון בירושלים, שנהרסה על ידי חייליו של טיטוס, אל קשת טיטוס ברומא, שהוקדשה, בין היתר, להכנעת היהודים, לכיבוש ארץ ישראל ולחורבן המקדש. כשהגעתי לקשת טיטוס ברומא, כאילו אמרתי לטיטוס: "שלום! שמי יעקב. באתי מירושלים. אתה יודע שאנחנו שוב עם חופשי בארצנו. אבל רגע, איפה האימפריה האדירה שלך??? נ.ב. לקח לי המון זמן לנקות את הבלאגן שעשית אצלנו."
מה אתה אוהב במיוחד בעבודה
חדוות הגילוי: היכולת לגלות דברים שלא היו מוכרים, ששופכים אור חדש על תולדות ירושלים וארץ ישראל, להציע פרשנויות חדשות לממצאים שנתגלו בעבר, או לאירועים מהעבר, ולחדש חידושים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. רק אחרי הרבה שנים בתחום, הבנתי שבשמי – יעקב, יש רמז לאופי שלי, שאוהב לעקוב אחרי העקבות שמשאירים שרידי העבר.
אם לא היית נמצא בתפקידך הנוכחי, במה היית עוסק?
בהדרכה ובהוראה בידיעת הארץ.
שמענו שיש לך סיפור מרתק לשתף איתנו
ב5 השנים האחרונות מאז פטירת אבי, 'חפרתי' גם באילן המשפחתי, וכך יצאתי למסע מרתק שהושלם לפני ימים אחדים. אבא משה (מנפרד) ביליג, היה בן יחיד שנולד בקרלסרוה בגרמניה ב1929.
הוא כמעט שלא סיפר דבר מילדותו בתקופת השואה. הפצרנו בו שיכתוב, אך הוא לא שיתף אותנו. רק לאחר פטירתו, מצאנו מחברת זכרונות ובה הוא כתב אודות המשפחה והתלאות שעבר עם הוריו בתקופת המלחמה. הסיפור ארוך ומרתק, שזור ניסים והצלה.
אציין רק בקצרה, שהוריו והוא הצליחו לצאת מגרמניה ביולי 1939 – כחודשיים לפני המלחמה. בתחילה הם התגוררו בכפר קטן בריבונות איטלקית בשווייץ, ובשלב מסויים, ב1943, הגיעו יחד עם שתי משפחות יהודיות נוספות לכפר קטן במרכז איטליה, בקירבת העיר ל'אקווילה.
האיטלקים פתחו את ביתם ואת ליבם לפליטים חסרי המדינה, אך אלה – חיו בחשש מהגרמנים שהשתלטו על איטליה. יום אחד, דפק על דלת ביתם קצין המשטרה, ואמר שהוא קיבל הוראה לאסור אותם. הוא אמר שהוא יחזור בעוד שעתיים, וכדאי מאד שהם לא יהיו בבית. בכך, הוא הציל את חייהם ואת המשפחות האחרות בכפר. בעקבות זאת, הם נדדו לכפר נידח עוד יותר. שם, ראש הכפר דאג לחפות עליהם, והנפיק להם תעודת זהות מזוייפת.
הרגשתי שמוטלת עלי חובה לפנות ל'יד ושם' על מנת שיכירו בהם כחסידי אומות העולם. רציתי לאתר את משפחותיהם ולנסות לגלות עוד מידע, אך עברו כ-75 שנים, והיה מדובר במדינה רחוקה ושפה זרה. בצירוף מקרים מדהים, הצלחתי ליצור קשר עם חוקר איטלקי , שסייע לי בחריצות ובהתנדבות, והוא איתר עבורי את בני משפחותיהם וכן מסמכים נוספים.
לאחר שהתחלתי להתכתב עם נכדתו של קצין המשטרה, היא שלחה אלי מכתב שממנו מסתבר שהוא דאג להזהיר ולהסתיר, ועל ידי כך הציל את חייהם של כ-450 אנשים!
לא הבנתי כיצד גיבור-על כזה נשאר כמעט אנונימי. נכדתו אמרה שהוא היה צנוע. הוא ידע שהוא עשה את המעשה הנכון ולא חשב שהוא צריך לקבל כל תמורה עבור זה.
גם ילדיו חשבו כך וכיבדו את רצונו.
אני חשבתי אחרת. רציתי שכל עם ישראל ישמע את הסיפור ויכבד את זכרם, ושכל העם האיטלקי יראו בשניהם – אך בעיקר בקצין המשטרה, כדמות מופת של גיבור אמיץ, שסיכן את חייו וחיי בני משפחתו כדי להציל פליטים יהודים ושאינם יהודים, חסרי אזרחות, מפני הגרמנים, שרצו להשמידם.
לפני שבוע, פגשנו את משפחת קצין המשטרה, ילדיו, נכדיו וניניו, ועשינו היכרות מרגשת. למחרת התקיים הטקס, שבו הוענקו לצאצאי שני הגיבורים תארי חסידי אומות העולם בל'אקווילה. בטקס נכחו שגריר ישראל באיטליה דרור אידר, ראשי הקהילה היהודית ונכבדים מקומיים. הגעתי עם בני משפחתי ובני משפחות של ניצולים נוספים, עמדתי על הבמה והודיתי להם ולכל האוכלוסיה המקומית על כך שהצילו את חיינו.
זו היתה חוויה מיוחדת ונדירה. קשה לתאר את כל המחשבות והתחושות. עבר -הווה -עתיד'. יחסי ישראל ואיטליה, יהודים ונוצרים, רומי וירושלים.
"ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה, 26). אצל חז"ל עשו הקבלה בין עשו לרומי. וחשבתי שגם אני יעקב, 'אוחז' במדינה היחידה עלי אדמות שיש לה צורה של עקב וזכיתי לחפור ולחקור את תולדות משפחתי ששהתה בארץ זו, ואת תולדות עמי וארצי ויחסי הגומלין שלהם עם מנהיגיה ותושביה הקדומים של ארץ זו. איך לא אתרגש?
