על הפודיום – עם אילנה שיפנר – המגזין הדיגיטלי של עובדי רשות העתיקות

רות המואבייה היא מודל לחיקוי עבורה; היא התגיירה לפני 4 שנים ועלתה לכאן בגפה מגרמניה בעקבות קריאה פנימית, וכיום היא רואה ברשות העתיקות את המשפחה שלה בישראל. "זה היה תהליך ארוך ומורכב, והייתי עושה את זה שוב". קבלו את הארכיאולוגית אילנה שיפנר ממרחב מרכז

מתי הצטרפת לרשות?

רשמית, הצטרפתי באוגוסט 2023.

מה תפקידך ברשות העתיקות?

עד למלחמה, עבדתי בחפירת יבנה כעוזרת למנהלת השטח רויטל גולדינג-מאיר, שם ניהלתי כ-80 פועלים במשך כמה חודשים וחשפנו שכבות מאמצע תקופת הברונזה. כיום, אני עובדת במחסן הממצאים של החפירה ביבנה ואחראית על ארגון אלפי הממצאים של שטחי החפירה הרבים. בקרוב אני עוברת לפקח על שטח חפירה באתר חדש ברמת השרון.

איך הגעת לרשות העתיקות ומה הביא אותך דווקא לכאן?

עוד לפני לימודי הארכיאולוגיה, עשיתי תואר ראשון בניהול עסקים ותיירות. חייתי למשך תקופה בספרד ובסין ועבדתי בתחום. בגיל 25 עליתי לארץ מגרמניה והתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א. במהלך הלימודים התפתח לי חלום, לעבוד עבור רשת העתיקות. למען האמת זה קרה מהר יותר ממה שציפיתי; הגעתי לחפירה ביבנה ושאלתי אם זקוקים לעובדים, ושם – התחיל המסע שלי.

דבר אהוב במיוחד בעבודה?

אני אוהבת לעבוד בחוץ בטבע, לראות את הזריחה כל בוקר, להתלכלך ולהתמלא אדמה, לעבוד עם הידיים ולגלות את ההיסטוריה של אבותינו. כל יום מרגיש כמו הַרפַּתקָה!

האם יש לך פרויקט או מחקר מעניין שמעסיק אותך בימים אלו?

בזמני הפנוי אני יוצרת אמנות מחמר בהשראת ארכיאולוגיה. אני מכינה מעין העתקים של ממצאים ארכיאולוגיים מיוחדים מישראל, כדוגמת "האישה מגילת" מהתקופה הכלקוליתית, עיצבתי קיר מנרות שמן עשויים חימר וכרגע אני עובדת על פסיפס מיניאטורי של לוד.

האם יש לך חלום מקצועי?

החלום שלי הוא לחפור בכפר העתיק של עיר הולדתי בגרמניה. גדלתי בכפר קטן בצפון, עם 7,000 תושבים. במורד הנהר שזורם בעיר שלנו נחשף אתר ארכיאולוגי. זהו הגרעין העתיק של הכפר, אך לצערי אין תקציב לחפור אותו. הייתי רוצה לחפור אותו ולהראות למשפחתי ולחברים איך האבות הקדמונים שלהם חיו בתקופת הברזל.

3 עובדות שמרביתנו לא ידענו עליך?

1. התגיירתי ברבנות ישראל בתהליך שארך שלוש שנים. במקור אני אמנם לא ממוצא יהודי, אבל הייתה לי תחושה בשורש הנשמה שאני יהודייה, שאני שייכת לעם ישראל ושאני צרכה לחיות בישראל- גם אם זה רחוק מהמשפחה שלי. על מנת להתחיל את התהליך נאלצתי לעזוב את עבודתי ולוותר על חיי הנוחים. נזרקתי מבחירה לסביבה מאתגרת, לעיתים ללא בית ואפילו ללא די כסף למזון, אבל בזכות תרומות ועזרה עשיתי את זה; צלחתי את תהליך הגיור. זה ההישג הגדול ביותר של חיי, והייתי עושה את זה שוב.
2. יש לי זיכרון מספרי יוצא דופן. אני יכולה לזכור, למשל, כל מספר לוקוס בחפירה, את מיקומו ואת עץ הלוקוס שלו, לכל משך החפירה.
3. הדפסתי מדבקות עם הלוגו של רשת העתיקות ואני מדביקה אותן בכל מקום.

אם לא היית בתפקידך הנוכחי, במה היית הכי רוצה לעסוק כמקצוע?

הייתי רוצה להיות מורה להלכה ולהיסטוריה יהודית. אני אוהבת לחשוף את היופי של היהדות ולהרגיש קרובה לעם ישראל.

איזו דמות היסטורית היית רוצה לפגוש, מה הייתי אומר לו/ה ועל מה הייתם מדברים?

הייתי רוצה להיפגש עם רות המואבייה. אני בטוחה שהיה לי הרבה על מה לשוחח איתה כי הסיפורים שלנו מאוד דומים; שתינו השארנו מאחור את המשפחה, את מדינת המוצא, את העושר ואת הדת שלנו, והלכנו בעקבות אמונה חזקה באל היהודי. הייתי אומרת לה שהיא מודל החיקוי שלי, כל הזמן, לאורך כל הדרך. רות ויתרה על מעמדה כנסיכה ואכלה משולי השדות של אחרים, יחד עם העניים. הסיפור שלה נתן לי הרבה כוח. הייתי גם אומרת לה בגאווה שבשנת 2024, למרבה המזל, לא צריך יותר את בועז שיציל אותנו מעוני; אנחנו, הנשים, יכולות לכלכל את עצמנו.

אם היית חייבת לבחור, באיזו תקופה ארכיאולוגית היית רוצה לחיות ומדוע ?

הייתי רוצה לחיות בתקופת בית שני ולחוות את החיים היהודיים אז בירושלים.

מוטו לחיים, מסר לעובדי הרשות?

הבקשה שלי מעובדי הרשות בחפירות היא – כיתבו את המספרים בצורה ברורה יותר על התגים! 😉
זכרו תמיד שהתברכנו להיות כאן, בישראל. במשך 2,000 שנה, אבותינו פיללו שהזמן הזה יגיע ועכשיו אנחנו יכולים, סוף סוף, לחוות את ארץ הקודש. העבודה היומיומית שלנו ברשות מאפשרת לאומה שלנו להבין את שורשיה.

עוד משהו שכדאי לנו לדעת?

אני אומרת "מודה אני" כל בוקר בדרכי לעבודה. אני אסירת תודה על ההזדמנות לעבוד ברשות העתיקות ושמחה לעבוד בחברת כל כך הרבה אנשים נפלאים. רשות העתיקות הפכה למשפחה שלי בישראל.