על הפודיום – עם ד"ר רינה אבנר – המגזין הדיגיטלי של עובדי רשות העתיקות

היא הספיקה להרצות על במות בינלאומיות, לחקור במכון מחקר פרטי יוקרתי בארה"ב ולשוט אל מעבר ל"עמודי הרקולס" שבפתחו של האוקיינוס האטלנטי. היום, לאחר כ-35 שנים בתחום, היא מתמקדת בחלומות לכאורה פשוטים, אבל גדולים: "להיות הארכיאולוגית הראשונה שפורשת כשכל הדוחות שלה מפורסמים" – קבלו את ד"ר רינה אבנר!

איך הגעת לרשות העתיקות ומה הביא אותך דווקא לכאן?

הגעתי לרשות העתיקות בתור סטודנטית לארכיאולוגיה. זו הייתה העבודה הראשונה שלי. הייתי בשלב של בחינות הגמר למאסטר וראיתי מודעת דרושים קטנה. שם, נכתב שדרוש סטודנט לכתיבה על חרסים בקמ"ט. הגעתי לראיון בחצר הפנימית של רוקפלר, וליד עץ החושחש, נתקלתי במקרה באדר' גיורא סולאר, מי שהקים את תחום השימור ברשות. גיורא אמר לי בנחישות "אל תיגשי לקמ"ט. וסיליוס (פרופ' וסיליוס צפיריס) מחפש עוזרת. לא הכרתי את וסיליוס והייתי במצוקה; לא ידעתי במה לבחור. התייעצתי עם גיורא לאן יותר "שווה" שאגיע. גיורא היה נחוש, ואמר לי "אל תחשבי פעמיים. לכי אל וסיליוס!" ניגשתי, ולשמחתי התקבלתי.
וסיליוס ז"ל האגדי היה עבורי מנטור לחיים, ואני מודה לאלוהים שדרכנו הצטלבו. הגישה שלו אמרה שכיוון שאלוהים נתן לנו עולם טוב – עלינו לדעת להנות ממנו. ומכאן צריך להיגזר כל מה שאנחנו עושים. בריאות הנפש הייתה בראש מעייניו.
לאחר שהתקבלתי, עזרתי לוסיליוס בפרוייקט החפירות בבניאס, וסיליוס תמיד דאג לבחור את האתרים שלו גם בהתאם ליופיים..
בדומה לרבים וטובים אחרים, לעולם הארכיאולוגיה הגעתי כברירת מחדל, לאחר שנות נגינה רבות על פסנתר. ידעתי לקרוא תווים עוד לפני שהכרתי את אותיות האלף-בית. לאחר שירות צבאי משמעותי, התקשרתי למורה הרוסיה הקשוחה שלי למוסיקה במטרה להתמקצע בנגינה, והיא – צחקה וטענה שאין לי מספיק כשרון ואופק בתחום. היא תהתה בכעס איך קרה שהעזתי לשרת רחוק מהבית ולא דבקתי בנגינה. בהתחלה נכנסתי לדיכאון. אחר כך, ישבתי על מגדל פיזה ושאלתי את עצמי : מה עשיתי עד כה בחיים שלי? צופים, חי"ר, שטח. החלטתי שאני צריכה למצוא מקצוע שמשלב שטח ואת אהבת הארץ

ד"ר רינה אבנר בחפירת חורבת חנות בשפלת יהודה. צילום: יולי שוורץ

איך הגעת לעולם הארכיאולוגיה?

האתר המיוחד ביותר שעסקתי בו היה הקתיסמה – הכנסייה המתומנת בירושלים – שהיא הגדולה מסוגה שנתגלתה בארץ. למרות שאת הדוקטורט שלי לא רציתי לכתוב על נושא שקשור ישירות לעבודתי ברשות, מצאתי את עצמי מהמרת וחוקרת את הקתיסמה. ההימור השתלם: אם לא הייתי חוקרת את הכנסייה, לא הייתי מגיעה לתובנות שהגעתי אליהן, ולא היה מתאפשר לי לצאת לתקופה של שנתיים של פוסט-דוקטורט במכון המחקר הפרטי והיוקרתי Dumbarton Oaks, המסונף להארווארד ושוכן בשכונה הכי יוקרתית בוושינגטון, בירת ארה"ב.

דבר אהוב במיוחד בעבודה?

הדבר האהוב עלי ביותר ברשות העתיקות הוא האנשים המיוחדים ושילוב העבודה בנוף ובשטח.

מה היה משמח אותך שיאמרו לגביך, שהצלחת לעשות עבור עולם הארכיאולוגיה (האם יש לך חלום מחקרי/מקצועי, ומה הוא)?

"כבר הרציתי על במות בינלאומיות, לכן זה פחות מושך אותי היום. החלום שלי כרגע הוא להיות הארכיאולוגית הראשונה שפורשת כשכל הדוחות שלה מפורסמים ולא משאירה אחריה אף עיזבון מחקרי". היא אומרת בחיוך.

כמה עובדות שמרביתנו לא ידענו עליך?

–     אוהבת תאנים.
–        מנגבת בשטח לחמניה עם לבן "גיל"
–        מנגנת על פסנתר מאז גיל 4.
–        מפליגה – לא רק בדמיון (בעלת רישיון סקיפר)
–        12 כפיסי עץ בסירת הרפליקה ממעגן מיכאל – הכנתי אני (תודה לאבנר הילמן ולצוות המשמרים בעכו, שארחו ולימדו אותי)

ד"ר רינה אבנר בחפירת מגרש הרוסים בירושלים. צילום: יולי שוורץ

עם איזו דמות היסטורית היית רוצה להיפגש?

הייתי רוצה לפגוש את המלכה הארמנית גורנדוכט. לאחרונה מצאתי צלב אבן (בארמנית חאצ'קר), והייתי רוצה לשאול אותה האם היא ביקרה בירושלים והקדישה כאן את צלב האבן לזכר בעלה, ואיך הגיע הספר המאוייר של בעלה לאוסף הפטריארכיה הארמנית של ירושלים.

מוטו לחיים/ מסר לעובדי הרשות?

"ארכיאולוג לא צריך להיות חכם – הוא רק צריך לדעת לבחור את הצוות שלו" (פרופ' יזהר הירשפלד); "מה שטוב בחפירות זה – שאפשר לאהוב כמה יחד" (פרופ' יורם צפריר). ובאופן גורף וכללי: "חיה ותן לחיות".