האדריכלית יערה שאלתיאל, ראש ענף תכנון שימורי במנהל השימור, מצאה את עצמה ב-7 באוקטובר, ניצבת למול סיטואציה שבה אף הורה לא רוצה להיות – אי וודאות באשר לגורל בנה, שהשתתף בפסטיבל הנובה. למרות שהבטיח שהכל בסדר, משהו בתחושות האימהיות שלה אמר לה אחרת. בנס, הוא יצא מהאירוע ללא פגע. היום, יערה עומדת – יחד עם דיויד צל, בשיתוף פעולה עם משרד המורשת ומנהלת תקומה, בראש המטה של הפרויקט הלאומי לתיעוד אסון ה-7 באוקטובר ביישובי העוטף. במטה מנהל השימור של רשות העתיקות בקריה הלאומית, היא מתעלת את האנרגיה לעשייה חדשה ובלתי פוסקת.
יערה במטה רשות העתיקות, בירושלים. צילום: אמיל אלדג'ם, רשות העתיקות
"הכל בסדר, אני במרכז הארץ, בדרך חזרה הביתה". זו ההודעה שקיבלה יערה בשביעי לאוקטובר בשעה 8:30 בבוקר מבנה עידו (בן 22), אשר שהה מחוץ לבית בלילה שבין ה-6-7 באוקטובר. אמנם, זו ההודעה שכל אמא הייתה רוצה לקבל במצב דומה, אבל משהו בתחושות שלה אמר אחרת.
"ככל שאני ידעתי, עידו היה על חוף הים, פה לידנו באזור עין הוד" היא משתפת. "בבוקר, כשהבנתי שמשהו גדול קורה במדינה, התחלתי לשלוח לו הודעות. היום אני יודעת, שהוא שלח לי את ההודעה הזו מתוך הכאוס בפסטיבל נובה, כשהוא וחבריו מתחבאים, ומעל הראש שלהם שורקות יריות.
ביקשתי ממנו לענות לי לטלפון, אבל הוא לא ענה. ואז נגמרה לו הבטרייה.
חולפות השעות, והוא לא מגיע. הוא לא ענה לטלפון במשך 7 שעות מורטות עצבים.
ב -12:30 קיבלתי טלפון מהחברים שלו, שאימתו את החשדות שלי. הם הודו, שהוא לא ממש במרכז הארץ".
רק רצה ליהנות
עידו יצא ביום שישי, ה-6 באוקטובר, לפסטיבל הנובה. הוא תכנן לעזור לחבר בהצגת עבודות האמנות שלו בפסטיבל, להשתתף – וליהנות. בשעה 6 בבוקר, נקטעה השמחה והחלו להישמע אזעקות.
"ראינו רקטות משוגרות מעל הראש שלנו ואז המוזיקה נפסקה", שיתף עידו בראיון לאתר האמריקניdaily beast. "היינו אמורים לרוץ ולתפוס מחסה, אבל איפה מתחבאים במדבר הפתוח? כולם נראו מבולבלים, ונשכבו על האדמה. היו 3,000 חוגגים, שפשוט שכבו שם שותקים וחיכו.
לאחר כחצי שעה, המאבטחים צעקו: "יאללה! קומו, תיכנסו למכונית שלכם ולכו!"
מיהרנו לאסוף את עבודות האמנות שלנו, לארוז את הרכב ולנסוע, אבל היציאה הראשונה שניסינו נחסמה. החלפנו במהירות כיוון וניסינו מסלול אחר.
ברגע שהגענו לכביש הראשי, גילינו שהתנועה נעצרה לחלוטין. חנינו בצד הדרך ויצאנו לראות מה קורה. תוך שניות הבנו שאנחנו ברווזים במטווח. מכוניות מיהרו לעברנו עם חורי כדורים. נוסעים מדממים קפצו מהדלתות והחלונות, וצעקו, "מחבלים, מחבלים!" ירו בי, תברח!
זרקנו את המכונית ורצנו. מצאנו שיח והתחבאנו בתוכו. הסרנו תכשיטים, משקפי שמש וכל דבר בהיר או מבריק, הסוונו את עצמנו בלכלוך, ענפים ועלים. כשהסוללה כמעט נגמרה, שלחתי הודעה אחרונה – מיקום ה-GPS שלי לחבר בצבא, שאמר שהוא יעביר אותה דרך המערכת כדי לחלץ אותנו. ואז הטלפון שלי מת".
"התמוטטתי בזרועות אמי ואחי"
"המזל הגדול היה שהוא לא רץ למיגוניות, אלא לנחל" אומרת יערה. "בהמשך היום אמרו לי שהוא הצליח לשלוח נ.צ, ושיש לו חבר בסיירת גולני שעושה מאמצים גדולים בשטח על מנת להוציא אותו.
ב-17:00 הצליחו להגיע אליהם שוטרי מג"ב, שהוציאו אותם מהשטח".
"הגעתי הביתה בסביבות 23:00. והתמוטטתי בזרועות אמי ואחי", מספר עידו. "התחבקנו הרבה זמן, והם בכו.
"אני אוהב אתכם. אני רעב, ואני רוצה לאכול ולהתקלח" זה כל מה שיכולתי לומר."
"בהתחלה כעסתי עליו שלא סיפר את האמת, אבל אחר כך הבנתי אותו", אומרת יערה. "כשמתוך סיטואציה כזו הילד חוזר הביתה, לא כועסים יותר על כלום. אומרים הרבה תודה, וממשיכים הלאה. היום הוא מוקף בחברים, כמובן שגם מקבל טיפול, לאט לאט חוזר לשגרה, אבל אני לא חושבת שהאירוע הזה יהיה אי פעם לגמרי מאחורינו. זו תמיד שאלה – איפה זה יפגוש אותנו בפעם הבאה. אני מקווה שהשריטות לא יהיו עמוקות מדי".
"המראה הכל כך יפה של הנחל אחרי הגשם מתעתע"
"עברו חודשיים מאז ה-7 באוקטובר, ובעוטף התחיל לרדת גשם והכל מאוד ירוק, מאוד יפה", אומרת יערה, שבחודש האחרון, החלה לנהל את המטה המשרדי של הפרויקט הלאומי לתיעוד אסון ה-7 באוקטובר ביישובי העוטף. "זה קונטרסט עצום למול הטבח המזעזע שאירע כאן. "זה מראה מתעתע".
"הצוות המיומן של הרשות מתעד הכל. אני רואה קיבוצים כל כך מטופחים, יפים, ירוקים ובתוכם הרס ושריפה, גני ילדים – שזה המקום הכי תמים והכי שמח, ובתוכם כתמי דם. כשאני מתעסקת בחומרים, אני רואה את הכל ברזולוציה גבוהה, וכשמסתובבים בקיבוצים גם מריחים את הריח.
אני מניחה שאלו אירועים שילמדו בעתיד בבתי בספר. באמצעות פרויקט התיעוד הלאומי בו אני לוקחת חלק, אנשים יוכלו להיכנס וירטואלית לתוך האירועים האלו, לראות את ידיות הממ"ד העקומות, את הבובות השרופות בגני הילדים, הכל – כמו שקרה בזמן ההתרחשות.
אנחנו מתעדים הכל – מאזור המסיבה, הכבישים, ועד הבתים של האנשים. בהמשך אם נצליח לתעד את כל העוטף, אפשר יהיה להראות בעתיד במודל היכן בדיוק נכנסו המחבלים, היכן נלחמה הסיירת הזו והיכן הסיירת ההיא, כיתות הכוננות.. הכל".
"לקחתי מעידו את הנ.צ והלכתי לראות איפה התחבא"
"כחלק מהפרויקט, אנחנו מתעדים את שטח המסיבה ברעים. כשהגעתי לאזור לקחתי את הנ.צ שעידו שלח לחבר ב-7 באוקטובר, והלכתי לראות איפה הוא התחבא. רציתי לראות כמה היה קרוב לכביש, מה שומעים ומה רואים משם, ואיך הוא הצליח להתחבא. זה המחיש לי כמה קשה היה מה שהוא עבר. אמנם, מרבית העדויות לא יישארו ברמה הפיזית, אבל אנחנו נשמור אותם לתמיד ברמה הווירטואלית", מסכמת יערה.
עובדים יקרים,
פ-תו-ח : הקיץ, נפתחו שערי הקריה הלאומית לארכיאולוגיה לקהל הרחב
על הפודיום – עם ארי לוי
לעובדים שלום
התחדשנו: רשות העתיקות הקימה בבית שמש מרכז לוגיסטי – ובצמוד לו – מרכז לאחסון הפסיפסים הקדומים של ארץ ישראל – מהמתקדמים בעולם
