איך מקרבים את המגזר הערבי לארכיאולוגיה? פגשנו את חוקרי הרשות, חברי מערכת כתב-העת "אבן הפינה", לשיחה על ארכיאולוגיה, מורשת וגם קצת פוליטיקה

ב-27 ביוני התקיים ביד בן-צבי בירושלים, טקס חגיגי להענקת פרס מגזין "עת-מול" לשנת תשפ"ב. השנה, הוענק הפרס לד"ר ואליד אטרש מרשות העתיקות, כהוקרה על ייסוד כתב העת "אבן פינה" ועריכתו, ועל תרומתו הרבה להפצה ולהנחלה של המחקר הארכיאולוגי בקרב הציבור הערבי.

המעמד המרגש והזכייה, הובילו אותנו לפגישה עם צוות מערכת כתב העת – קבוצה של ארכיאולוגים דוברי ערבית מקרב חוקרי רשות העתיקות, לשיחה על ארכיאולוגיה, מורשת וגם קצת פוליטיקה. שוחחנו עם ד"ר ואליד אטרש, ד"ר אמאני אבו חמיד, הנאא אבו עוקסא-עבוד, רפא אבו ריא, ד"ר כמיל סארי וד"ר חמודי חלאילה.

בהתחלה חשבו שהרשות, כממסד, באה להפריע

"נושא המגזין מטעם הרשות בשפה הערבית עלה כבר לפני 30 שנה, בתחילת שנות התשעים", מספר ואליד. "המטרה הייתה להנגיש את נושא הארכיאולוגיה למגזר הערבי, שהיה אז די רחוק מהנושא. התפיסה העיקרית בציבור הערבי הייתה שרשות העתיקות, כמוסד ממלכתי, מבקשת לקדם, קודם כל, את הנרטיב היהודי-הציוני, ולכן התרחקו ממנו. לנו היה חשוב להציג את הטיפול המדעי של הרשות בארכיאולוגיה, ולהכיר לציבור הערבי את התחום. הדרך שהייתה נראית לנו טבעית למסד כתב עת אז, הייתה דרך משרד החינוך, אליו השתייך אגף העתיקות".

עם זאת, באופן רשמי, כתב העת קיבל אור ירוק רק אחרי יותר מ-25 שנה, בשנת 2017. "קיבלנו רוח גבית מיוסי לוי, לאחר שוואליד לקח על עצמו את האתגר לרכז את הכל ולספר את הסיפור. פנינו גם להנאא אבו-עוקסה, שיש לה את היכולת לפתוח את כל צווארי הבקבוק, ויצאנו לדרך", מספר ד"ר כמיל סארי.

"הפער בין המגזר היהודי למגזר הערבי בכל הנוגע לארכיאולוגיה הוא פשוט מטורף", אומרת ד"ר אמאני אבו-חמיד, חברת מערכת כתב-העת. "אני, באופן אישי, הכרתי את הארכיאולוגיה רק כשהגעתי לאוניברסיטה".

"רשות העתיקות עשתה עבודה נהדרת בעברת ובאנגלית, אבל המגזר הערבי נפל בין הכיסאות", ממשיך רפא אבו ריא. "מצד שני, גם אנשי המגזר עצמם, ראו את רשות העתיקות כממסד – גוף שבא לכפות עליהם דברים, והתרחקו מהרשות. כשעבדנו בעכו בתחילת שנות ה-2000, אנשים חשבו שבאנו לקלקל, להפריע להם. אבל היינו מאד נחושים ועקביים, ובסוף חלחלה ההבנה שאפשר פשוט לפנות אלינו, ושאנחנו מצידנו נסביר וננגיש את הכל".

גשר לקירוב האוכלוסייה הערבית בארץ ומחוצה לה אל המורשת הארכיאולוגית המקומית

"עד כתב העת, כל פעילות הרשות במגזר הערבי הייתה נקודתית", מצטרף ד"ר אטרש. "אנחנו ישבנו וחשבנו: איזו תרומה אנחנו יכולים להשאיר למגזר הערבי? איך נוכל לקרב את המגזר שלנו לארכיאולוגיה? אז התחלנו להרחיב את נקודת המבט ולהסתכל על ארכיאולוגיה בעולם הערבי, והבנו שיש ואקום. חסרים שני דברים: קודם כל – כתב עת שיכול לספק מידע מדעי מהימן על כל מה שמתרחש באתרי עתיקות ובמחקרים בנושא ארכיאולוגיה, וגם חסר בהנגשה של המידע המקצועי בשפה ידידותית לקהל הרחב: מהאקדמיה, דרך מורי הדרך, המורים והמחנכים וכמובן – הציבור הערבי בכלל.

"מצאנו חממה נהדרת במכללת תל-חי, הנותנת למגזין חסות אקדמית. בתל-חי לומדים לפחות 50% סטודנטים ערבים. כתב העת שלנו משמש להם מקור מדעי, וכרגע מדברים על האפשרות לתת לסטודנטים לכתוב גם עבודות גמר בארכיאולוגיה בערבית. הסטודנטים האלה, יהפכו יום אחד למחנכים, ויעבירו את הידע שלהם לדורות הבאים".

משנת 2018 ועד היום, פורסמו תשע חוברות של "אבן פינה", בתדירות של פעם בחצי שנה. חלק מהחוברות הכילו מאות עמודים, חלקן פחות. כל גיליון נבנה סביב נושא מרכזי. הנה כמה מנושאי הגליונות עד כה:

• שימור מבנים היסטוריים בחברה הערבית

• עכו

• דרום הארץ

• תעשיית הזכוכית הקדומה

• תעשיית הפשתן הקדומה

• מתקני דת ופולחן מתקופת האבן ועד היום

הגיליון האחרון, שיצא לאור בחודש יוני, הוקדש לעיר לוד, ובתזמון מושלם, הוא הופץ ביום פתיחת מרכז הפסיפס החדש בעיר.

"המטרה שלנו הייתה להקיף את כל הארץ – מהצפון ולדרום, לתת מקום לכולם. וכמובן, בכל אחד מהגיליונות מופיע סיפור שקשור לחינוך וקהילה, והתייחסות לאחת היחידות הרשות, כי בסופו של דבר, חשוב לנו להכיר את רשות העתיקות למגזר", ד"ר אטרש מציג לנו את גיליונות של כתב-העת, שעוד מעט יתפסו מדף שלם. "באחד הגליונות, כמיל כתב מאמר מפורט מאד על רשות העתיקות, על הקמתה ועל כל המחלקות שלה".

כל אחד מחברי הצוות נושא בתפקיד משלו: לאסוף את החומרים, לתרגם, לערוך, וכמובן, לחפש כותבות וכותבים נוספים: אנשי האקדמיה מהארץ ומהעולם. לדברי הצוות, איתור הכותבים היא משימה לא פשוטה, אבל ככל שכתב-העת הופך להיות מוכר בעולם, מגיעים יותר ויותר מאמרים מקולגות ממדינות אחרות: מירדן, מערב הסעודית, מהרשות הפלסטינית. בנוסף, כתב העת נגיש בספריות מחקר בלבנון, במצרים, ברשות הפלשתינית ובירדן.

באשר לנושאי כתב העת, אומר כמיל: "אנחנו כותבים על הכל. זוהי עבודה מקצועית של רשות העתיקות, המתפרסמת בשפה הערבית כדי להתחבר למגזר הספציפי. עד כה היו פרסומים פרטיים בערבית, אבל לראשונה יש כאן משהו ממלכתי. אנחנו כותבים על בתי כנסת, מסגדים וכנסיות. אם זה מעניין את הקהל שלנו, נכתוב על זה".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שארכיאולוגיה משיקה לפעמים לפוליטיקה.

כמיל: "זה ממש לא נכון. ארכיאולוגיה היא לא פוליטיקה. מי שקושר בין הארכיאולוגיה והפוליטיקה אלה הפוליטיקאים בעצמם, כי זה משרת אותם. זו הסיבה, למשל, שבמשך שנים רבות היה מקובל לחשוב בחברה הערבית שארכיאולוגיה משרתת את האינטרס הציוני" .

אבל אין, למשל, גליון שמוקדש לירושלים.

"עדיין אין, אבל הוא בתכנון ואנחנו בטוחים שהוא ייצא מרתק לחלוטין", אומרת ד"ר אמאני אבו חמיד.  "ביום-יום אנחנו נתקלים בטענות שאם אנחנו עובדים ברשות העתיקות, אנחנו תומכים בנרטיב היהודי. אבל כתב-העת שלנו מוכיח אחרת: זו אדמה של כולם, היה כאן עושר של תרבויות רבות, וכל ארכיאולוג של רשות העתיקות נאמן לממצאים שהוא מוצא. אני תמיד מביאה דוגמאות של מסגדים שנחשפים ומפורסמים, ולא, אף אחד לא מנסה להתעלם מכלום או להסתיר משהו. התפקיד שלנו הוא לחשוף את העבר, לא משנה במקרה זה לאיזה עם הוא שייך. הפסיפס שמתגלה באדמה מאחד את כולנו. אפשר לכבד את המורשת שלך, וגם מורשת של אחרים. כמובן שבאופן טבעי, כל אחד יזדהה עם מה שקרוב לו יותר, אבל אי אפשר להתעלם מקיומה של מורשת אחרת".

מה קורה בתקופות של עימות? מצליחים לשמור על ממלכתיות?

כמיל: "אנחנו לא מנותקים מהמציאות, אבל אנחנו מתנהגים כמו יתר החברה הישראלית. אני חושב שצריך להפסיק לדבר על דו-קיום. דו-קיום, לפי ההגדרה, אלה שני גופים זרים שצריכים להסתדר יחד. הגיע הזמן לשנות את נקודת השקפה ולהסתכל עלינו כעל חברה אחת".

רפא אבו ריא: "לא פעם נתקלנו באלימות, אבל מעולם לא הפסקנו לעבוד. אנחנו בונים יחסי אמון עם הסביבה שלנו. וכמובן, רשות העתיקות סיפקה לנו בית ממלכתי וחם."

מהם האתגרים הבאים של אבן הפינה?

הנאא אבו עוקסה-עבוד: צריך לעבוד עוד יותר קשה כדי להגיע לאנשים בעולם הערבי. חשוב שרשות העתיקות, באמצעות משרד החוץ, תפנה למדינות אחרות בעולם הערבי ותפיץ את הבשורה של המגזין. חשוב שיכירו אותנו כמה שיותר דוברי ערבית בעולם".

כמיל: "לא מזמן פנה אלי בחור מלוב. הוא רצה למסור לישראל עתיקות שמצא. שאלתי אותו למה אלינו? והוא הסביר שהוא יודע שאצלנו מתייחסים יפה לעתיקות. זה מעמד מרגש מאד. אבן דרך נוספת של 'אבן הפינה' תהיה, כשניהול המגזין יאומץ כיוזמה מוסדית מסודרת מטעם הרשות, על כל המשתמע מכך. שנדע שגם אחרי שנפרוש, יהיה מי שיעשה את זה במקומנו".

 לסיכום,  מהי עבורכם משמעות הזכייה בפרס "עת-מול"?

כמיל: "אני חושב שיש כאן שינוי ענק בחשיבה ותודעה. לקח לנו שנים להוציא את הפרויקט הזה לאור, עד לרגע הזה, שבו מוסד מחקר מכובד כמו יד בן צבי מעניק לנו הכרה והוקרה. משמעות הזכייה בפרס, היא שגם אנשים מחוץ למגזר הערבי מבינים את חשיבות החוברת הזו".