חוקרי רשות העתיקות סייעו לצבא באיתור וזיהוי נעדרים וחללים בבתים שרופים בקיבוצי העוטף. במשך ימים ארוכים, תחת איום הרקטות, הם סורקים בתים, מחסנים ומכוניות ומסננים ממצאים במטרה להביא ודאות למשפחות המצויות באפלה באשר לגורל יקיריהן. "בדמיון הכי פרוע לא חשבנו שאי פעם נשתמש בידע המקצועי שלנו לאירוע מזוויע שכזה" 

בשבעה באוקטובר, אותו יום נורא שייחרט לעד בזיכרון הקולקטיבי והאישי שלנו, הותקפו והועלו באש בתים רבים בקיבוצי העוטף, על אנשיהם. הכאוס, אירועי החטיפה ומספר הנפגעים העצום, הובילו לאי ודאות באשר לגורל אנשים רבים.  
בהתחלה, נכנסו חיילי אית"ן, הרבנות הצבאית ופיקוד העורף ומתנדבי זק"א לתמונה. אבל גם אחרי הסריקות שלהם, נותרו סיפורים רבים בלתי מפוענחים; אנשים שגורלם לא נודע. בתוך כך, אנשי הזיהוי הפלילי של המשטרה נדרשו כולם במחנה שורה – בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, והצבא נתקל באירוע מסוג אחר – אירוע חדש ומחריד, שלא היה ערוך אליו. כך, קרה שהם הגיעו אלינו. 

"ביום ראשון בבוקר ה-22 באוקטובר, קיבלתי בקשה מאל"מ במיל. יוסי כהן, מפקד מכלול "עבודת קודש" באוגדת עזה, לארגן צוותים של ארכיאולוגים לקיבוצי כפר עזה, בארי, ניר עוז והאזור", מספר אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, שנמצא בעצמו כרגע במילואים בצפון. "הבקשה הייתה, שארכיאולוגים שלנו יסרקו ויבצעו סינון בדירות שרופות, שהמשפחות מדווחות כי היו בהן אנשים שנחשבים נעדרים. המטרה של המבצע הזה, היא לצמצם – ככל הניתן, את רשימת הנעדרים, ולהביא ידיעה למשפחות שנמצאות באפלה באשר לגורל יקיריהן".  

בצבא שיתפו את החוקרים, כי אי הוודאות היא הקשה מכל עבור המשפחות, וגורמת להן סבל בלתי יתואר. גם אם מגיעה ידיעה על הנורא מכל, הרי שהיא מאפשרת את תחילתו של תהליך השיקום, וקבר לבכות עליו. 

כך, בהובלתם של משה עג'מי, סגן מנהל הרשות, ואיילת דיין, ראש תחום מחקר והתמחויות במנהל ארכיאולוגיה, התארגנה משלחת של 15 אנשים ראשונים. בהמשך התרחב המבצע, ועוד ועוד ארכיאולוגים הצטרפו, מתוך תחושת שליחות ומחוייבות עמוקה. 

"היה ברור שיש צורך בשיטת עבודה ארכיאולוגית כדי למצות את הזירה"  

"בהתחלה, הצבא לקח אותנו לבתים שרופים, שידע שאמורים להמצא בהם נעדרים", משתפים החוקרים. "לגבי חלק מהבתים נמסר לנו מידע ממוקד, למשל- היכן הנעדר התחבא כשתקשר עם בני משפחתו, ובחלק – לא היה מידע כמעט בכלל. נכנסנו לבתים והתחלנו לחפש. למעשה, התחלנו לבצע חפירה ארכיאולוגית לכל דבר ועניין. נכנסנו לחדר, חילקנו אותו לאזורים, הוצאנו חומר לסינון, חיפשנו שרידים אנושיים או חפצים כמו תכשיטים – שיכולים להעיד על זהות הנעדרים. די מהר, התחלנו למצוא עדויות לכך שהיו עוד אנשים בבית, חוץ ממי שנמצא כבר ע"י הצבא".  

"העבודה מאוד מורכבת ולא פשוטה, פיסית ורגשית. המראות לא קלים, והתמונה המחרידה שנחשפת בפנינו היא שעברו כאן מפלצות, לא בני אדם. תמר חרפ"ק, ארכיאולוגית ממרחב מרכז שגם התמחתה בטיפול בטראומה – בין השאר בעוטף, מיהרה להציע את הידע הטיפולי הנרחב שלה לטובת העניין והתקשרה אלינו, לשיחות פרטניות לעיבוד החוויה." 

העדויות הועברו לאנשי הרבנות הצבאית, אשר המשיכו את הזיהוי. כשבסוף היום הראשון קיבלנו כמה זיהויים וודאיים למי שנחשבו נעדרים, התרגשנו מאוד. המשפחות לא ידעו את נפשן מכאב והודיה. זה נתן לנו כח להמשיך. 

נכנסים ראשונים, מזכים אחרונים 

בשלב מוקדם, הצבא הבין שהידע שלנו חשוב לכל בית ובית, ושאנחנו מזהים שרידים שעין לא מקצועית עלולה היתה לדלג עליהם. הוחלט, שרשות העתיקות תכנס לכל הבתים השרופים -בלי יוצא מהכלל, ושהיא זו שתקבע כאשר ניתן לזכות הבית. 

"אנחנו מקבלים מהצבא מידע לגבי מיקום הבית השרוף, מגיעים אליו, סורקים כל פינה – שהיתה עד לפני רגע בית פרטי, אינטימי, מבצרו של מישהו.. ומחליטים אם ניתן לזכות את הבית, כלומר – להחליט עליו כנקי משרידים, או שנדרש המשך טיפול. הצלחנו לעבור על די הרבה מבנים במהלך היום; נחלקנו לצוותים של 2-3 ארכיאולוגים יחד עם חיילים של פיקוד העורף, אנחנו – הארכיאולוגים, נכנסנו ראשונים לסריקת הבית, ואז – אם היה צורך – צרפנו את החיילים לסינון, חפירה וכו'. 

הכל נעשה בתיאום מלא ומוצלח עם אל"מ במיל. יוסי כהן, וצוותו, ובהובלת רס"ן הרב שלמה חזות מאוגדת עזה. לאורך כל הדרך, ליוו אותנו וסיפקו לנו את העזרה שאנחנו צריכים. בצבא הבינו מיד אילו זירות מתאימות לרשות העתיקות ואילו זירות מתאימות לגורמים אחרים. מגיעים לכאן הקצינים הכי בכירים, אבל הכל נטול אגו לחלוטין. כולם מגוייסים למשימה. 

" כל השנים שאני ארכיאולוג, כאילו הכשירו אותי בדיוק לרגע הזה" 

משה עג'מי, שהוביל את הפעילות מטעם הרשות, לא החמיץ יום אחד בשטח – כולל סופה"ש, ואף רתם את בת זוגתו, שהגיעה לסייע. בעבודת היום-יום אי אפשר ליחס לו רגשנות יתר, אבל כאן, המעמד מפיק ממנו משהו אחר. הוא חווה התרגשות אינסופית מהארכיאולוגים שעבדו איתו שכם אל שכם מבוקר עד ערב, עם מבט של מחוייבות ושליחות בעיניים. "30 שנה אני ארכיאולוג, וכאילו כל השנים האלה הכינו אותי למשימה הזו. כל הידע שרכשתי בא לידי ביטוי כאן. היכולת לתת למשפחות ודאות זו זכות אדירה, שנתנה לכולנו – לכל השותפים לעשייה, כח, במשימה הנוראית הזו. יש לנו כאן הזדמנות לסייע במקום שלא חשבו שלרשות העתיקות יהיה בו יתרון. הרי – לכאורה, מה הקשר בין המלחמה לארכיאולוגיה? במהלך העבודה הראנו לצבא דרך חדשה להתייחס לזירות שכאלה – זוית ראייה שהם לא הכירו עד היום. כולנו מרגישים שתרמנו תרומה אמיתית. מספק להרגיש מועילים, אבל אנחנו, כמובן, מתפללים שלעולם לא נצטרך להשתמש ביכולות האלו שוב".  

שי הלוי, צלם הרשות שהשתתף במשימה, סיכם: "אנחנו נמשיך עד הבית השרוף האחרון -עד שנדע שמצאנו את כל מה שאפשר למצוא. הרי לא משאירים אף אחד מאחור, נכון? אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. זו החובה המוסרית שלנו."