סביר שכבר שמעתם על חט הפיל הקדומה שהתגלתה באתר רבדים, אבל עכשיו יש לכם הזדמנות לקרוא את כל הסיפור – בגוף ראשון

מאת: אבי לוי, מנהל נפת אשקלון

"מה? אתם חופרים בריבועים כאלו קטנים?"

"למה אתם עושים סינון רטוב? למה אתם שומרים כל פיסה קטנה של צור? מה אתם עושים עם כל זה אחר כך?"

"יש פה רק צור!"

אני בטוח שכל פרהיסטוריון או פרהיסטוריונית שמעו לפחות פעם אחת את השאלות הללו, ותמיד היו צריכים להסביר למה שומרים כל צ'יפס של צור, למה מבזבזים זמן על ניפוי רטוב עם נפה שמרוב שהחורים קטנים, בקושי מסננת, ולמה חופרים בכלל בריבועים של 1X1 מטרים. גם לי זה קרה, רק שבחפירה האחרונה שניהלתי חשפנו ממצא באורך 2 וחצי מטר השוקל 150 ק"ג שלא בדיוק מתיישב עם רשת ריבועים בגודל מטר על מטר.

החפירה ברבדים לא התחילה בצורה קלאסית כמו שאנחנו מכירים בדרך כלל ברשות העתיקות. הסיפור מתחיל משיחת טלפון שגרתית ביני לבין אחד מחופרי האתר רבדים, שהוא במקרה גם המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' עפר מרדר מאוניברסיטת בן גוריון. עפר "ניצל" את העובדה שהתחלתי לעבוד בתור מנהל נפת אשקלון וסיפר לי שאזרח בשם איתן התקשר אליו לאחר שביקר ברבדים ושכנראה מצא חט של פיל. כיאה למנחה לדוקטורנט צעיר, הטיל עלי את המשימה להעביר את המידע לגורמים הרלוונטיים ברשות העתיקות ולבדוק ביחד עם איתן האם הממצא המדובר הוא אכן חט של פיל.

את איתן פגשתי כמה ימים אחרי, וביני לבין עצמי הייתי קצת ספקן לגבי המציאה. לאחר כמה דקות של שוטטות בין הקוצים, מצאנו את הנקודה, ואפשר להגיד שלאיתן, הביולוג מירושלים, עיניים של ארכיאולוג. לתדהמתי, קטע של חט באורך 50 ס"מ מבצבץ בחתך, כאילו קורא לפרהיסטוריונים לבוא לחפור אותו.

"מרשים ביותר!" אמרתי לאיתן, תוך כדי שאני חושב לעצמי, איך, למען השם, אנחנו הולכים להוציא את הדבר הזה? לאחר שנפרדתי מאיתן לשלום והבטחתי לו שאעדכן מה עלה בגורל החט, התחילו סבבי טלפונים קדחתניים, מנהל המרחב, מנהל המחוז, המשמרים האורגניים… ועוד מנהל ועוד מנהל ועוד מנהל…. אחרי אינספור ניסיונות לתאם ערב-רב של מנהלים, משמרים וראשי מדורים, הגענו אנשי המחוז, מלווים בשניים מהפרהיסטוריונים המנוסים של הרשות, יניר מילבסקי ועומרי ברזילי, המשמרים אילן נאור ותמר גונן וכמובן איך לא, יולי שוורץ שמהרגע שהגיעה מיד חשבה על הסקופ התקשורתי, וקראה למנהל הרשות שיגיע לשטח, על מנת לחזות בפלא בן חצי מיליון שנה.

לאחר ניקיון קצר של החתך על מנת להבין מה אורכו של החט, הבנו את גודל (או אולי את אורך) התגלית. 2.3 מטרים של חט השתמר בצורה מדהימה, שנראה היה שמהחתך הוא מובל היישר למוזיאון!

זה קרה בסוף הקיץ…

"טוב! צריך לחפור את זה", אמרו כולם פה אחד (או לפחות זה מה שאני שמעתי, אולי אני קצת מפריז). בעקבות מפגש הפסגה "להעפיל אל הפיל" נפתחה חפירה במקום בשיתוף פעולה של רשות העתיקות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב בראשות עפר מרדר ומרכז דן דוד באוניברסיטת תל אביב ברשות פרופ' ישראל הרשקוביץ, מומחה לאבולוציה והתפתחות אנושית שבין היתר חילץ בעברו כמה עצמות עדינות בשיטות מיוחדות. בחפירה השתתפו סטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון ועובדי המעבדה של מרכז דן דוד (שרק במקרה אחת מהן היא בת זוגתי מארי שעובדת עם ישראל, שסחבתי איתי כל בוקר לחפירה).

את החפירה התחלנו לקראת סוף הקיץ, בכל יום הגיעו מבקרים לחזות בפלא בן חצי מיליון שנה, מנהלים, עובדים, ואזרחים. לאט ובזהירות, וכיאה לחפירה פרהיסטורית חשפנו לאט-לאט את שכבות החיים של בני דודינו הרחוקים שהתרוצצו להם באזור לפני מאות אלפי שנים. כל נתז צור שנמצא לווה בקריאות הידד, כל שבר עצם שנחשפה הרגישה כמו פיל שלם. אפשר רק לדמיין מה קרה לנו כאשר מצאנו את האבן-יד הראשונה בחפירה, או את זו שנמצא ממש צמודה לחט. אני חושב שאף פעם בחיי לא צילמתי כל כך הרבה אבן אחת, מאותה זווית. כל חשיפה של מפלס חיים שכזה לווה בתהליך ארוך ומייגע של הסרת כל ממצא בשלוש קואורדינטות בעזרת הטוטאל סטיישן. אפשר לומר שלחלץ בערך 500 פריטים כאלו בתהליך סופר איטי, נתן את אותותיו לגב המסכן שלי. החט אגב, נחשף לאורך כולל של כ-2.6 מטרים ולצידו נחשפה שן טוחנת של פיל ושברי עצמות שככל הנראה הן חלק מהגולגולת של הפיל.

אחד מהימים המרגשים והמאתגרים שהיו לי בחפירה, הוא בזכות הדוברות. האירוע התקשורתי של חשיפת החט. כמויות הפלאשים והמצלמות באותו היום לא היו מביישות את השטיח האדום בטקס האוסקר, אם כי דבר אחד היה ברור לי, שחקן אני כנראה לא אהיה. עיתונאים מכל הארץ וגם מהעולם הגיע על מנת לסקר את החפירה, מישהי אפילו שלחה לי סרטון בטיק טוק בו מככב הפיל! מי אמר שאנחנו לא מישרים קו עם הצעירים והאפליקציות המוזרות שלהם? הסיקור לווה בראיונות לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונות. 15 דקות של תהילה, הנה אני בא! ביום שישי בערב, לאחר הארוחה, כמובן שאמא לא וויתרה והתעקשה לראות את כל הראיונות בזה אחר זה, בכל זאת, לא בכל יום הבן שלה מופיע בטלוויזיה.

לאחר חשיפת החט, האירוע התקשורתי, חילוץ מפלסי החיים, הגיע רגע האמת: להציל את הפיל. במהלך כמה ימים ישראל והצוות שלו, גיבסו את חט, תחבושת אחר תחבושת, על מנת לוודא שברגע החילוץ החט לא יפגע. כל מי ששבר פעם יד או רגל יודע שעל גבס צריך לחתום! וכך כל אחד בתורו חתם את שמו על הגבס כאות של כבוד על המבצע המורכב. את החט הוצאנו בארון מיוחד שנבנה במקום, לעזרתנו נחלץ  אייל קאחו שביחד עם הצוות של ישראל בנו את הארון אליו הזזנו בעדינות את החט. לאחר סגירתו החט החל במסעו אל מעבדות השימור של הר חוצבים.

המסע של החט רק התחיל, אבל החפירה עומדת להסתיים, פתאום נזכרתי שלא התייחסתי לדנה כבר כמה שעות, שיש עוד כמה גבהים להכניס, עוד כמה דליים לסנן, יש חתך שלא ציירתי (פרהיסטוריונים כל כך אוהבים לצייר חתכים) ותכלס השעה כבר שבע בערב וצריך ללכת הביתה או שאני מסתכן בשינה על הספה הערב. יש משהו קצת עצוב בסגירת חפירה, פתאום כל המתח יורד, הכל נפתר, החט כבר לא פה, אבני היד סגורות בשקיות ומחכות לימי העיבוד שיגיעו, מחר כבר לוקחים את הציוד והנה נגמרה לה עוד חפירה. לא בכל יום יוצא לך לחפור חט של פיל שנכחד מהעולם, לצידו כלים שבני אדם יצרו לפני חצי מיליון שנה, זו חוויה שלא תיארתי לעצמי שאחווה ומודה על כך, ולכל מי שתרם ולא במעט לחפירה הזו.

עכשיו רק מכרסמת בראש השאלה, האם צדו את הפיל או לא? אוי…